במחקר UKALL 2011, שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Journal of Clinical Oncology, חוקרים חילקו באופן אקראי ילדים ומבוגרים צעירים (מתחת לגיל 25) עם לוקמיה לימפובלסטית חריפה (ALL, Acute lymphoblastic leukemia) או לימפומה לימפובלסטית למספר זרועות טיפול. מטרות המחקר היו להפחית את רעילות האינדוקציה (חלוקה אקראית ראשונה), לצמצם את הסיכון להישנות במערכת העצבים המרכזית (חלוקה אקראית שנייה, תחזוקת ביניים), ולהפחית את התחלואה בשלב התחזוקה (חלוקה אקראית שנייה, שלב התחזוקה).
עוד בעניין דומה
בחלוקה האקראית הראשונה, הושוו שני משטרי טיפול עם דקסמתזון: טיפול סטנדרטי למשך 28 יום במינון 6 מ"ג למ"ר, לעומת טיפול קצר של 14 יום במינון 10 מ"ג למ"ר. בחלוקה האקראית השנייה, שבוצעה באופן פקטוריאלי, חולקו המטופלים לארבע זרועות: מטוטרקסט במינון גבוה עם מנות מחזוריות של תרופות נוספות (pulses), מטוטרקסט במינון גבוה ללא מנות נוספות, תחזוקת ביניים סטנדרטית עם מנות נוספות (הטיפול הסטנדרטי), ותחזוקת ביניים סטנדרטית ללא מנות נוספות.
נקודות הסיום העיקריות כללו הפחתת רעילות הקשורה לסטרואידים (חלוקה אקראית ראשונה), שיעור הישנות במערכת העצבים המרכזית (חלוקה אקראית שנייה, תחזוקת הביניים), ושיעור הישנות במח העצם (חלוקה אקראית שנייה; ב-ALL בלבד, מרווח אי-נחיתות של 5%). שיעור ההישרדות ללא אירועים הוגדר גם הוא כנקודת סיום עיקרית בשתי ההקצאות האקראיות.
מתוך 2,750 מטופלים מתאימים שנכללו במחקר, בין אפריל 2012 לדצמבר 2018, 1,902 הוקצו לחלוקה האקראית הראשונה ו-1,570 לחלוקה האקראית השנייה. תוצאות המחקר הדגימו כי לאחר מעקב חציוני של 99 חודשים עבור החלוקה הראשונה ו-87 חודשים עבור החלוקה השנייה, לא נמצאו הבדלים מובהקים ברעילות הקשורה לסטרואידים בין הטיפול הקצר לבין הטיפול הסטנדרטי עם דקסמתזון (23.8% לעומת 25.5%; P = 0.41). בנוסף, לא נמצאו הבדלים מובהקים בשיעור ההישנות במערכת העצבים המרכזית בין הטיפול עם מטוטרקסט במינון סטנדרטי לעומת במינון גבוה (יחס סיכונים 0.98 [רווח בר-סמך 95%: 0.65-1.49]; P = 0.94; שיעור הישנות במערכת העצבים המרכזית לאחר 5 שנים: מטוטרקסט במינון סטנדרטי 5.3%, מטוטרקסט במינון גבוה 5.5%). כמו כן, לא נמצאו הבדלים מובהקים בהישרדות ללא אירועים בין הקבוצות של החלוקה האקראית הראשונה לבין הקבוצות של תחזוקת הביניים. לגבי שיעור ההישנות במח עצם, הזרוע שלא קיבלה מנות של תרופות נוספות הוכחה כבלתי נחותה (הבדל של 1.7%+ לאחר 5 שנים [רווח בר-סמך 95%: -1.5 עד 4.1]; יחס סיכונים 1.19 [רווח בר-סמך 95%: 0.87-1.62]; P = 0.27). למרות שההישרדות ללא אירועים הייתה נמוכה יותר בזרוע שלא קיבלה מנות נוספות (יחס סיכונים 1.34 [רווח בר-סמך 95%: 1.05-1.73]; P = 0.021), הבדל זה לא היה מובהק מבחינה סטטיסטית ביחס לשיעור ההישנות (יחס סיכונים 1.24 [רווח בר-סמך 95%: 0.96-1.62]; P = 0.10).
החוקרים מסכמים כי קיצור משך הטיפול עם דקסמתזון במהלך האינדוקציה לא הפחית רעילות הקשורה לסטרואידים, וטיפול עם מטוטרקסט במינון גבוה לא הפחית את שיעור ההישנות במערכת העצבים המרכזית במסגרת טיפול UKALL. כמו כן, השמטת מנות של תרופות נוספות בשלב התחזוקה נמצאה כבלתי נחותה מבחינת שיעור ההישנות במח העצם.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
